2018  כל הזכויות שמורות לעמותה לשינוי אקלים ע"ר 580616126

שבילים ביער ושינוי הרגלים

כשאנחנו אומרים יער, אנחנו בדרך כלל מדמיינים עצים. אם אין עצים זה לא יער. 

זה נכון במידה רבה, אך יער הוא הרבה יותר מעצים. זו מערכת אקולוגית שלמה הכוללת גם את בעלי החיים, הפטריות והחײדקים. בלי היצורים האחרים, היער לא יהיה יער. לא תתקיים מערכת אקולוגית יציבה. 

 

בעלי החיים ביער נעים בדרך כלל בשבילים. השבילים הם חלק מהיער בדיוק כמו העצים. ללא שבילים, בעלי החיים לא יוכלו למלא את תפקידם האקולוגי, וזה לא יהיה יער. 

אם אין בעלי חיים גדולים שבאים לשתות מהמעיין, אז מי המעיין ינוצלו עד תום על ידי צמחייה סבוכה, לא תהייה גישה לנביעה וצמחים ישתו את המים לפני שעלו אל פני השטח. אך אם יש בעלי חיים גדולים, הבאים לשתות באופן קבוע, הם מתחזקים את השביל שלא ייחסם בצמחיה, וחופרים ברגליהם בבוץ כדי להגיע למים. 

לבעלי חיים, כמו לבני אדם, יש הרגלים. כל יום הולכים באותם שבילים, מסתכלים לאותה אבן וחושבים את אותה המחשבה. יום אחרי יום אחרי יום. זה נוח, זה נותן הרגשה שהכל מוכר ולכן בטוח. 

 

לעשות שינוי, לאומת זאת, זה קשה, לא נעים לא מוכר ורווי סכנות. 

ההרגלים שלנו הם לא רק משהו פסיכולוגי. יש להם מבנה פיזי במוח. 

כל פעם שאני חושב מחשבה, מעלה זיכרון, מרגיש רגש או עושה משהו, מופעל מסלול של נויירונים במוח. ככל שאני עושה את אותה פעולה שוב ושוב, המסלול מתחזק. הגוף שומר ומפתח את מה שמשתמשים בו, ומפרק את מה שלא משתמשים בו. כמו שביל ביער שהולכים בו יום אחר יום. השביל נהייה ברור יותר ונוח יותר. 

אם אני הולך בו אותו שביל כל יום, אז יש שביל אחר שאני לא הולך בו. השביל שאני לא הולך בו נהיה פחות ברור מיום ליום, ובסופו של דבר תעלה בו צמחייה והוא כמעט יעלם. 

לשנות הרגל, זה כמו לפרוץ שביל חדש ביער. זה לא בטוח, לא נעים ואולי יש שם סכנות. 

הפעם הראשונה שהולכים בשביל החדש, היא  הכי קשה. הפעם השנייה כבר הרבה יותר קלה ומספיק 5-6 פעמים כדי שהשביל יהיה ממש נוח. 

 

שינוי של הרגל לא קורה באופן ספונטני. זה דורש בחירה אמיצה, כמו ללכת בשביל חדש.

חשוב לזכור שהפעם הראשונה היא הכי קשה, אך מספיק 5-6 פעמים כדי שיהיה שביל טוב. 

כל פעם שאני לא הולך בשביל הישן, ולא משתמש במסלול הנויירוני הישן, הוא נחלש. 

כלומר כל פעם שאני מצליח להחליט שאני בוחר בדרך החדשה, אני גם הופך אותה לקלה   יותר וגם הדרך הישנה הופכת מעט פחות משומשת והגוף ישתמש במשאבים היקרים האלה למשהו אחר. 

ויום אחד, פתאום השביל החדש נהיה הבחירה האוטומטית שלי, ואני שוכח בכלל שהייתה פעם דרך אחרת. 

לפעמים בשעת סכנה בשביל החדש, יופיע געגוע לשביל הישן. זה יכול לקרות. יתכן גם שבשעת חולשה אתפתה או אבחר בשביל הישן, כמובן שבאותו רגע של חולשה יהיה לזה הסבר מאוד הגיוני ואפילו חיוני לבריאות. 

 

אין דבר, זה טבעי, ככה זה קורה לכל בני האדם. לא כדאי לראות את זה ככישלון. אלא כפעולה אנושית. כל מה שצריך לעשות, זה להיזכר שאני בוחר באיזה שביל ללכת, ולבחור מחדש. ולזכור שהפעם הראשונה הכי קשה, ואחר כך הרבה יותר קל.   

 

 

Please reload