מלכודת המומחה וחקירה עצמית. בגישות ההומניסטיתיות של פסיכולוגיה ובמיוחד בגישה המוטיבציונית, אומרים שצריך להיזהר מ"מלכודת המומחה". נלכדים בה כשהמטפל שואל רצף שאלות ממוקדות ובסוף נותן עצה. למה זו מלכודת? כי זה לא מעצים את המטופל אלא יוצר תלות בין מטפל "מומחה" לבין מטופל חלש ותלוי. זה מפריע לאווירה של שותפות לא היררכית. ובעיקר, לעניינינו, מפחית את המוטיבציה של המטופל לחקירה עצמית.
כלקטים, יש לנו סיבות רבות ללקט. לדעתי, אספקת מזון היא לא החשובה שבהן. אפשר לספק מזון זול ואיכותי גם בסופר, ובהרבה פחות מאמץ.
הליקוט מספק לנו משהו חשוב הרבה יותר שקשה להשיג בסופר.
הליקוט מספק לנו תהליך שלחיבור והכרות אינטימית עם יצורי הטבע.
כשאני נותן תשובות מוחלטות, אני מחזק את הדימוי שלי כמומחה, ובאותו זמן מחזק את התלות של השואל. מעולה למכירות של קורס מדריכי ליקוט.
אבל מהגישה ההומניסטית, השואפת להעצמת האדם אני רוצה שבני אדם יעמיקו את הקשר עם הטבע ולצורך זה כדאי להעמיק את החקירה העצמית.
בקצרה: הטבע נהרס בגלל ניכור של בני האדם לטבע. חיבור והכרות אינטימית עם הטבע ישברו את הניכור. אז כדי לשמור על העולם אני רוצה לעודד תהליכי חקירה עצמית.
העלה האמצעי הוא ניסנית זיפנית.
מי שיעשה בעצמו מחקר קטן על שני העלים האחרים, ירכוש ידע אמיתי ויחוש בהדבל בין ידע אמיתי שלמדתי בעצמי בשטח, ובין מידע שמישהו אמר לי.
