סיפור שכתבתי לפי מוטיבים עממיים. איש אחד ראה שועל טורף את התרנגולת היחידה של משפחה ענייה,ראה כלבי צייד נכנסים אל תוך מאורתו של שועל ומשסעים אותו. ראה אנשים צדיקים מתים בעוני. ורשעים מאריכים שנים בעושר. "האם יש צדק בעולם?” הוא שאל אנשים. תמיד אמרו לו "בטח שיש צדק! רק שלא תמיד אנחנו מבינים אותו". והאיש שאל "אם לא מבינים את הצדק, אז איך יודעים מה צודק?”. והוא החליט "אני אחפש בעצמי את המהות של הצדק!”. ימים רבים נדד. חצה ארצות, הפליג בימם.התבודד על פסגות הרים, חי שנה שלמה עם חיות היער. בכל מקום חיפש את המהות של הצדק ולא מצא.
יום אחד הלך במדבר, רחוק ממקום ישוב. יורד הלילה. הנה בתחתית המצוק מצא מערה לישון בה. פרש את המחצלת ונרדם. באמצע הלילה התהפך על משכבו, האבנים קשות, קור הלילה במדבר חודר לעצמות, פתח במקרה חצי עין, וראה אור מכיוון הקיר של המערה.פקח עיניים בתדהמה, הסתכל טוב ואמר לעצמו: "כנראה שזה לא קיר, כנראה שיש שם המשך למערה. איך יש שם אור באמצע הלילה בתוך מערה במדבר?”
זחל על ארבע, הפתח לא היה גדול, אבל אחרי כמה מטרים התרחב לחדר. לקח כמה שניות עד שהתרגל לאור, ואז ראה אולם ענק מלא באורות קטנים, המוני המונים של מנורות שמן דולקות. כולן עשויות חמר, בכל אחת פתיל, להבה ושמן.
בין המנורות יש שבילים, וזקן לבוש גלימה לבנה מסתובב בין המנורות. מוציא מנורה שכבתה, או מוסיף מנורה חדשה. האיש עמד משתהה מהמראה המוזר בתוך מערה בלב המדבר. אולי שעה עמד,אולי כל הלילה. עד שהזקן, תוך שהוא עסוק במלאכתו, התקרב אליו וגלימתו הלבנה נוגעת ברגלי האיש. הזקן פינה נר שכווה, התרוממם לאטו. האיש כחכך בגרונו, "א.. סליחה אדוני. מה זה כל זה?” והזקן ענה: "אלו נרות החיים. לכל אדם שחי בעולם יש כאן נר. כשנגמר השמן, הנר כווה ונשמתו של האדם עוזבת את גופו והוא מת”.
"לכל אדם יש נר?” שאל האיש, "איפה הנר שלי?”. "הנה כאן ממש לידך" אמר הזקן. הנר היה ריק כמעט לגמרי, נשארו בו רק טיפות אחרונות, אולי לרבע שעה. “אני אפילו לא אספיק לצאת מהמערה כדי לספר על המקום המופלא הזה" חשב האיש לעצמו, מיד לקח נר אחר,שהיה כמעט מלא, כדי להוסיף מעט שמן לנר שלו. פתאום כחכוך מגרונו של הזקן. האיש נעצר פתע מתנועתו ובעודו מחזיק בנר הביט בהפתעה בזקן ששאל אתו: “סליחה אדוני, מה באת לחפש כאן?"