סיפור שכתבתי לפי מוטיבים עממיים. בשם אללה הרחמן, שופט הצדק ובורא האדם. יום אחד נקלע חג' נאסר אדין לעיר שבה כולם חכמים, ישרים וחרוצים. לא הייתה לו ברירה והיה צריך לעבוד בעצמו. אבל הוא אינו ידע כל מלאכה, ואדמה אין לו וגם לא שור או מחרשה. מה עשה? הלך אל חלקת אדמה שמאיזו סיבה איש לא רצה בה. לקח את חמורו, קשר את מקלו לחמור וככה החל לחרוש את האדמה הטרשית. לפתע הופיע יצור גדול, שיניים ענקיות כמו של אריה, שיער פרוע, קרניים. מיד ידע נאסר אדין שזהו שד. אמר השד "מי זה מעז להפריע את מנוחתי? האם אתה רוצה שאני אוכל אותך?” "אדוני השד הנכבד,אמר נאסר אדין, בשם אללה הרחמן אל תוכל אותי, אני נסר אדין, אדם עני, מאמין וירא שמיים. אני נשבע לתת לך חצי מיבול השדה הזה לאחר שאקצור אותו. חשב השד לרגע "חצי מהיבול אחר כך, או נסר אדין שלם עכשיו?” אמר השד "אני מעדיף לאכול את כולך עכשיו!". "חכה רגע, אל תוכל אותי, כבוד השד הגדול והחכם, יש לי הצעה בשבילך: בשם אללה, אם תתן לי שור ומחרשה, אתן לך בנוסף לחצי מהיבול גם חצי מנשמתי בעולם הבא”. הייתה זו עסקה שהשד לא יכול היה לסרב לה. אמר השד "בשם אללה" והלך להביא לנסר לאדין מחרשה ושור. חרש נסר אלדין את האדמה וזרע את החיטה. לאחר הקציר אסף נסר אלדין את כל גרגרי החיטה לערימה גדולה. הופיע השד לדרוש את חלקו. הרים כף ענקית והתכוון לקחת חצי מערימת החיטה. אמר נאסר אדין "לא, לא. אני דורש לתת לך בדיוק את המגיע לך.אולי בחלק הערימה שלך יש חמישה או עשרה גרגרי חיטה פחות מהערימה שלי?. שלא יגיד איזה בן אדם או איזה שד אחר שאני, נסר אדין, רימיתי את כבוד השד הגדול. אני אדם מאמין, אדוני השד,ובשם אללה שופט הצדק, נחלק בייננו את גרגרי החיטה אחד אחד. החל נסר אדין לחלק את החיטה: שני גרגרים לנסר אדין וגרגר אחד לשד, שני גרגרים לנסר אדין וגרגר אחד לשד. הביט השד בזעם בנסר אדין ואמר "מה זה, ככה אתה מחלק חצי חצי?” והשד פער את פיו לבלוע את נסר אדין. התחנן נסר אדין ”סליחה כבוד השד,בשם אללה בורא האדם, אני רק בן תמותה, טעויות הן חלק מחיי האדם – חלק אתה את הגרגרים אחד אחד, כדי שחלילה לא ארמה אותך”. החל השד לחלק את החיטה. לקח שתי אצבעות גדולות ולהן שתי ציפורניים ענקיות ומעוקלות, אחז גרגר אחד בציפורניו, אבל הגרגר נפל.ניסה שוב, הפעם הוציא שלוש אצבעות עם שלוש ציפורניים. אבל עכשיו נתפס חופן גרגרים. הצליח סוף סוף השד לאחוז גרגיר בודד ובזהירות העביר אותו לצד אחד. תפס עוד גרגיר, ובזהירות העביר לצד שני. כל התהליך היה כל כך אטי ודרש מימנו כל כך הרבה מאמץ שידיו רעדו ועצביו נמרטו. וכל אותו זמן סיפר נסר אדין לשד את כל סיפורי שלמה המלך והשדים, מה שעצבן עוד יותר את השד. מרגע לרגע נעשה השד חסר סבלנות ועצבני, ידיו רעדו ממאמץ וריכוז. עד שנעשה אדום, יצא לו עשן מהאוזניים וריר מהפה. עד שהשד התפקע ואמר "בשם אללה!, כך את כל ערימת החיטה הזו ולא רצה יותר לעולם לפגוש אותך או את נשמתך!”. "בשם אללה" אמר נסר אלדין בקול. מכיוון שהסכימו שניהם וקראו בשם אללה, היה זה כחוזה לפני האלוהים. כך נשאר נסר אדין עם כל ערימת החיטה ועם כל נשמתו. מאז נפוץ הסיפור הזה בין השדים, ואף שד לא הטריד יותר את נסר אדין לעולם.