Shimi Ref
9 יונ 20164 דקות
בעיית קשב שאינה מטופלת ו"לומדים לחיות אתה" או דיסלקציה לא מטופלת, יוצרים עומס רגשי גדול. האדם מנסה להתמקד בדרכים לא יעילות, הגוזלות אנרגיה רבה ויוצרות סטרס המעמיק את בעיית הקשב.
כילד אובחנתי כדיסלקט, קיבלתי הארכת זמן במבחנים ונבחנתי בעל פה במבחנים אחרים. בעבודה ממושכת הצלחתי כמעט להעלים את הסימפטומים של הדיסלקציה, האחרונים שבהם נעלמו כשלמדתי את קורס המטפלים של שיטת רביב. ורק עכשיו אני מתחיל להבחין בסימני הסטרס שהטביעה בי הדיסלקציה והצורך בבקרה עצמית כדי להספיק כמו כולם וכדי להימנע מטעויות מביכות. מאמץ שהולך למקומות לא מועילים. אחד הכלים שהשתמשתי בהם למניעת סימפטומים של דיסלקציה היה מחשבות בלתי פוסקות. כל פעולה, כל דבר שעשיתי, עבר דרך המחשבה ההגיונית, דרך פיקוח רציונלי (עד כמה שרציונלי יכול להיות, כי ההיגיון שלנו מושפע מאמונות ומרגשות). המחשבות חיזקו את האוריינטציה, מנעו טעויות, אך גם יצרו סטרס. רצף חשיבה יוצר מיקוד ומיקוד יוצר מתח. מה שאפשר לי להפסיק את המחשבות היה לימוד סיפור סיפורים עם שרון אביב, לימודי אלתור אמנון ברי, והסדנאות הרוחניות של שומרי הגן.
נמשיך עם אוריינטציה ו"להפסיק את המחשבות"
לא רק העיניים שומרות על אוריינטציה, גם המחשבות. רצף המחשבות הבלתי פוסק שומר על תחושה של רצף אירועים וחיבור למציאות. כאשר פוסק זרם המחשבות, משהו נעצר בזרימת הזמן שהופך לעכשיו מתמשך, המיקום הגאוגרפי מאבד משמעות והופך לכאן, רק בלי המילה הזו "כאן".
רצף המחשבות שומר על נקודת האוריינטציה שלנו.
עוד כמה דברים שומרים על אוריינטציה. האמונה שהמחשבות שלי הן האמת, והאמונה שהרגשות שלי הם המציאות מחברת אותנו לסיפור שאנו מספרים על החיים ולתפקיד אותו אנו משחקים בסיפור. אם המחשבות שלי הן לא האמת, והרגשות שלי הם לא המציאות אלא ניתנות לשליטה עצמית (כשיודעים איך לעשות את זה) או חיצונית (פרסומות למשל, או רגשות אשם מהסביבה), וכל המציאות הזו היא סיפור שאני מספר לעצמי כל כך חזק עד שאני חי אותו בלי לשים לב שיש סיפור, כמו שדג לא רואה את המים שהוא שוחה בהם. כל האמונה בסיפור זה מחברת אותנו לרצף של זמן ומקום. ויותר חשוב, הסיפור מחבר אותנו למשמעות, שהיא צורך קיומי. אם הרגשות שלי הם לא המציאות וניתנים לבחירה ושליטה, אם המחשבות שלי הן לא אמת, ואם החיים שלי זה רק סיפור.. אז מה אני עושה כאן?? מה המשמעות של כל זה?? חוסר משמעות גורם לחוסר תחושת אוריינטציה. מה אני עושה כאן? לאן צריך להמשיך? חוסר משמעות עלול להביא לדיכאון.
בנקודה זו יותר קל להתכחש ולהתעלם מחוסר המשמעות, ולזרוק תשובה אוטומטית על משמעות החיים כמו למשל "לעשות מעשים טובים" או"לאהוב" . גם להתעלם ולהגיד "אין משמעות" ולהמשיך הלאה זו תשובה אוטומטית. זה קל יותר כי זה גורם להתעלמות מחוסר המשמעות ומחזיר אותנו לסיפור, ובסיפור יש משמעות.
מחשבות, רגשות, אמונה, סיפור - עוזרים לנו להתחבר "למציאות" ולסיפור שנותן משמעות וכיוון לחיים. הם יוצרים אוריינטציה, האוריינטציה נותנת תחושת יציבות וביטחון.
גם כאב עשוי לתת תחושת אוריינטציה. כשאנו יושבים לא נוח, אך מרוכזים מאוד, לא נחוש את חוסר הנוחות, עד שמשהו יכאב מספיק ויחבר אותנו למציאות. כאב עשוי להעיר אותנו משינה עמוקה. אך כשהכאב חזק מידי הוא דווקא יצור תחושת חוסר אוריינטציה עד כדי תחושת ניתוק מהגוף או איבוד הכרה. גם קשיי החיים, כמו כאב, מחברים אותנו למציאות ונותנים תחושה של משמעות, מיקוד ואוריינטציה.
עם כל זאת, כדאי ללמוד איך להפסיק את המחשבות. אפילו שזה יגרום לראות את הסיפור, להבין שהמחשבות הן לא אמת, רגשות ניתנים לשליטה, להתעמת עם חוסר המשמעות.
כי להפסיק את המחשבות זה הצעד הראשון כדי לבחור את הסיפור שאני רוצה לחיות אותו. כדי ליצור כמה שיותר רגשות טובים, כדי להפסיק מחשבות שאינן מועילות לי. כדי להפיק עונג מהסיפור של החיים.